חוק היובש: כך ״ייבשו״ האמריקאים את שנות ה-20

May 23, 2021 paneco paneco שתף

זה התחיל כיוזמה של ארגונים נוצריים במאה ה-19 בכמה מדינות בעולם, המשיך עם הקמתה של ״מפלגת היובש״ האמריקאית (עם לוגו של גמל), ובסופו של דבר הוביל לתיקון הידוע לשמצה בחוקה, שהפך את הייצור, המכירה והייבוא של אלכוהול ללא חוקי בארה״ב משנת 1920, עד לביטול של החוק בשנת 1933. למה זה קרה, למה החוק נכשל, ומה אפשר ללמוד מכל הסיפור?

קשה אולי לדמיין מציאות כזו, אבל במשך 13 שנים תמימות ארה״ב ״יובשה״ מאלכוהול. בערך. 

ולא רק ארה״ב. יש עוד כמה מדינות שהיו בהן ״תקופות יובש״ בתחילת המאה ה-20, דוגמת רוסיה, פינלנד, נורבגיה ואיסלנד. כיום האמריקאים מביטים בחצי צחוק וחצי זלזול על החוק והתקופה ההיא, שווינסטון צ׳ירצ׳יל כינה ״עלבון להיסטוריה האנושית״.

אז איך הכל התחיל? כמו הרבה דברים – בהגזמה. במאה ה-19 ארה״ב נשטפה במהגרים, כשכל זרם כזה של הגירה מביא איתו את המשקה האהוב עליו. אנגלים, אירים, גרמנים, איטלקים, הולנדים ועוד – כולם עמים שאוהבים לשתות, בין אם מדובר בבירה, וויסקי, יין או ג׳ין. במציאות הלא תמיד קלה של השנים ההן, אנשים ״מטביעים את יגונם״ בטיפה המרה, ואלכוהוליזם (לצד אלימות ופשיעה) הופך לאחת מהתופעות הנפוצות בחברה, כשהנוצרים האדוקים מסתכלים מהצד – ונבהלים. 

בשנת 1920 ניתנה סוף סוף זכות בחירה לנשים בארצות הברית. הנשים, שעד אז לא יכלו להצביע, הפכו פתאום לכוח אלקטורלי, וכזה שנחשב ל״תומך נלהב״ באיסור על מכירת אלכוהול – כי הנשים באותה תקופה בארה״ב (ואולי לא מעט גם היום) שנאו את העובדה שהגבר חוזר הביתה שיכור מהבר. הן, יחד עם הנוצרים, ויחד עם שוחרי הבריאות, שנמאס היה להם לראות את האמריקאים מתים משחמת הכבד, עשו כל שביכולתם שהחוק יעבור. 

ב-17 בינואר 1920 נכנס ״חוק היובש״ האמריקני לתוקפו, והחוק אסר למכור, לסחור או לייבא משקאות חריפים בתחומי ארה״ב. ומה לגבי שתיה? לזה דווקא החוק לא התייחס – מה שגרם לאנשים לאגור אלכוהול בכמויות גדולות ל״יום שאחרי״. אפילו נשיא ארה״ב באותה תקופה אגר כמויות עצומות של וויסקי.

ואיך התמודדו האמריקאים חובבי הטיפה המרה עם החוק החדש? בשלל דרכים מגוונות ומקוריות, שהוכיחו שאף חוק לא באמת יכול לעצור תשוקה של אנשים למשהו. החל ממזקקות אלכוהול מחתרתיות, בתי מרקחת שהחלו למכור ״וויסקי רפואי״ במרשם רופא, ארגוני פשיעה שכל מטרתם הייתה לסחור באלכוהול מתחת לאפם של הרשויות, ועד לסוג נפוץ של ברים בשם ״ספיקאיזי״, שהיו ברים שהסתתרו בתוך עסקים ״תמימים״, לרוב בתוך דלתות נסתרות, תופעה שעד היום זוכה לפופולריות ברחבי העולם (בעולם קיימים עשרות אלפי ״ברי ספיקאיזי״ שהם מחווה לתקופה ההיא, עם תפאורה ומשקאות אופייניים).

ה״שוק השחור״ של המשקאות החריפים החריף בדיוק את הבעיה שהאמריקאים ניסו למנוע. ארה״ב כמעט ״הוצפה״ באלכוהול לא חוקי – ולא מפוקח. משקאות שלא עברו זיקוק וסינון מתאימים, והחריפו את תופעות הלוואי ואת הרעילוּת של המשקאות, לצד שגשוג של ארגוני הפשע (מכירים אל קפון? בזכות תקופת היובש הוא שגשג במיוחד). 

כשהבינו האמריקאים שאי אפשר לעצור את צריכת האלכוהול, ובגלל החוק גם אי אפשר לפקח עליו, ושהחוק אפילו הגביר את התחלואה, גרם לעשרות אלפי מקרי מוות ואפילו הגביר את צריכת האלכוהול בקהילות מסוימות בגלל הפופולריות העולה של הספיקאיזי. בנוסף, מבינים האמריקאים שאת כל המיליארדים שארגוני הפשיעה מגלגלים – הם יכלו להכניס לקופת המדינה בצורת מיסים, ואחרי כמה הפגנות ענק – הגישה של המחוקקים האמריקאים (כולל כמה מיוזמי החוק) השתנתה – ולפתע ״חוק היובש״ הפך לאויב העם. לפתע גם החלה המודעוּת בציבור לאחריותה של המדינה כלפי הבחירה החופשית של האנשים, ופתאום הציבור כבר לא רצה שהמחוקקים יקבעו לו מה מותר לאכול או לשתות. 

ה״שפל הגדול״, תקופת משבר כלכלי עולמי קשה, שהחלה בשנת 1929, גרמה בסופו של דבר להיבחרו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, אותו נשיא שהוביל את בעלות הברית בסופו של דבר למלחמה מול הנאצים. רוזוולט הביא לציבור האמריקאי את תוכנית ה״ניו דיל״, תוכנית של הקלות ורפורמות, שבמסגרתה בוטל בסופו של דבר חוק היובש בשנת 1933 – לשמחתם של אמריקאים רבים, ולצערם של ארגוני הפשיעה וארגונים נוצריים מסוימים, שהאמינו שזה רק ״עניין של זמן״ עד שהחוק יחזור. כיום, אגב, יש עדיין מספר מחוזות בארה״ב, בעיקר בדרום-מזרח המדינה, בהם אסור למכור אלכוהול, אבל כמובן ששאר ארה״ב ״רטובה״ למהדרין.